מדריך הזמנים ומקורותיהם

כשחז״ל אומרים "עד שלוש שעות" או "עד ארבע שעות", אין הכוונה לשעות שעון. היום, ארוך או קצר, מתחלק לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק הוא שעה. ככל שפרק הזמן שנבחר ארוך יותר, כך השעה הזמנית ארוכה יותר; וכשהוא קצר יותר, גם היא מתקצרת. שעה זמנית שווה ל־60 דקות רק כשפרק הזמן הזה נמשך בדיוק 12 שעות שעון.

כך מחשבים את זמני קריאת שמע, תפילת שחרית, מנחה ופלג. כאן "יום" פירושו פרק הזמן המשמש בחישוב, ולא היום האזרחי המתחיל בחצות הלילה.

מקורות: שולחן ערוך, אורח חיים 233:1, בהגהת הרמ״א המביא את הרמב״ם; משנה ברורה 233:4.

שתי שיטות נפוצות הן מעלות השחר עד צאת הכוכבים, ומהנץ החמה עד שקיעת החמה. הן מסבירות את קבוצות הזמנים המוצגות ביישומון.

למגן אברהם מונים את השעות מעלות השחר עד צאת הכוכבים. לגאון מווילנה (הגר״א), מהנץ החמה עד השקיעה. יש לבחור גם באיזו הגדרה של עלות השחר ושל צאת הכוכבים להשתמש. הכינוי "מג״א" לבדו אינו מזהה את כל פרטי החישוב.

ביישומון, קבוצת "גר״א" משתמשת בהנץ ובשקיעה הרגילים במישור. קבוצת "חב״ד" מונה מהנץ ועד השקיעה ה"אמיתיים", כפי שמוסבר בנושא הבא.

חלופות המג״א ביישומון משתמשות ב־72 דקות קבועות או בזוויות של 16.1° ו־19.8°, המסומנות כ־72 ו־90 דקות לפי מעלות.

מקורות: מגן אברהם 58:1; ביאור הגר״א, אורח חיים 459:2; משנה ברורה 58:4 ו־233:4, המביאים את שתי הדעות.

בשולחן ערוך הרב, בעל התניא מונה את זמן קריאת שמע מעלות השחר. בהלכות פסח, ובהמשך בסידור, הוא מונה את היום מהנץ החמה עד השקיעה. מנהג חב״ד הולך לפי הסידור, שנכתב מאוחר יותר.

בסידור הוא מבחין בין שני זמנים בשקיעת החמה. השקיעה הנראית היא כשהאור מסתלק מראשי האילנות והגגות; השקיעה ה"אמיתית" באה כ־4 דקות אחריה, כשהאור מסתלק מראשי ההרים בארץ ישראל. נרות שבת מדליקים לפני השקיעה הנראית. כבר בגמרא משמש הר הכרמל כאמת מידה לבין השמשות.

לוח חב״ד כיום, כפי שמפרסם Chabad.org, מתרגם זאת לזוויות: השעות הזמניות נמנות בין ההנץ והשקיעה ה"אמיתיים", כשמרכז השמש 1.583° מתחת לאופק; עלות השחר נקבע ב־16.9° ושלושה כוכבים בינוניים ב־6°. זו קבוצת "חב״ד" ביישומון. המספרים האלה הם של Chabad.org; יש רבני חב״ד המונים את השעות לפי ההנץ והשקיעה הרגילים, כמו בקבוצת "גר״א".

הרב אברהם חיים נאה, מייסד לוח כולל חב״ד, קבע את עלות השחר שעתיים לפני הנץ החמה בארץ ישראל בימי השוויון. היישומון מציג את מיקום השמש הזה, 26°, בשורת "ר׳ נאה".

מקורות: שולחן ערוך הרב, אורח חיים 58:3 ו־443:4; פסקי הסידור, הלכות קריאת שמע 18; סדר הכנסת שבת 2; שבת 35a.

התלמוד מודד את עלות השחר וצאת הכוכבים בזמן הליכה. לפי רבי יהודה, מעלות השחר עד הנץ החמה הולכים ארבעה מיל, ועוד ארבעה מהשקיעה עד צאת הכוכבים.

משך ההליכה של מיל שנוי במחלוקת. השולחן ערוך נותן רבע שעה ועוד אחד מעשרים בשעה: 18 דקות, וארבעה מיל הם 72. הגר״א מחשב שלוש שמיניות שעה: 22.5 דקות, וארבעה מיל הם 90. הגר״א מביא גם את חשבון הרמב״ם, שני חומשי שעה: 24 דקות.

שלושה רבעים מהמידות האלה הם 13.5, 16.875 ו־18 דקות. ביישומון אלה ערכי ייחוס לשורות המחושבות במעלות, ולא דקות קבועות שמוסיפים לשקיעה בכל מקום ובכל עונה.

מקורות: פסחים 94a; שולחן ערוך, אורח חיים 459:2; ביאור הגר״א, אורח חיים 459:2.

עלות השחר הוא נקודת ייחוס לכמה חובות יום. לגבי עמידת שחרית, השולחן ערוך מבחין בין הזמן המובחר, בהנץ החמה, לבין תפילה שכבר כשרה אם התפללו אחרי עלות השחר והארת פני המזרח. הכשרות בדיעבד של תפילה מוקדמת אינה הופכת את עלות השחר לזמן התפילה המובחר.

היישומון מציג 72 דקות שעון לפני ההנץ וגם מדידות בזווית: 16.1° ו־19.8° מתחת לאופק, 16.9° בקבוצת "חב״ד" ו־26° בשורת "ר׳ נאה". בשורות המחושבות בזווית, הזמן עד ההנץ משתנה לפי המקום והתאריך.

מקורות: פסחים 94a; שולחן ערוך, אורח חיים 89:1.

המשנה קובעת את תחילת קריאת שמע של שחרית לפי האור: משיכיר בין תכלת ללבן. השולחן ערוך קובע מבחן מעשי: זיהוי מכר שרגילים בו קצת, ממרחק ארבע אמות. מבחן זה מופיע גם לגבי הנחת תפילין. לעניין ברכת הטלית, המקור עוסק בהבחנה בין תכלת ללבן; למצבים של הקדמה יש פרטים ומנהגים משלהם.

המקורות מתארים זיהוי ועוצמת אור. הזוויות בטבלה הן שיטות שפורסמו ליישום המבחן: 11.5° מיוחס למנהג ארץ ישראל, 11° להוראת הרב מאיר פוזן ו־10.2° לאוצרות ירושלים. היישומון מציע את שלוש המידות.

מקורות: משנה ברכות 1:2; שולחן ערוך, אורח חיים 30:1, 18:3 ו־58:1.

זהו הזמן המובחר לתפילת שחרית. ותיקין היו מסיימים קריאת שמע וברכותיה בדיוק בהנץ החמה ומתחילים מיד את העמידה.

היישומון מחשב את הרגע שבו השפה העליונה של השמש מופיעה באופק מישורי, כולל שבירת האור באטמוספרה. אם תזינו גובה ואופק נמוך יותר, יוצג גם אומדן לפרופיל הזה. החישוב אינו משחזר הרים, בניינים, טמפרטורה או לחץ אוויר בפועל. השעות הזמניות ממשיכות להשתמש באירועים המחושבים למישור.

מקורות: שולחן ערוך, אורח חיים 58:1 ו־89:1.

במשנה, רבי יהושע מתיר קריאת שמע של שחרית עד שלוש שעות, שכן דרך בני מלכים לקום בשעה זו. כך פוסק השולחן ערוך: עד סוף השעה השלישית, שהיא רבע היום.

היישומון מוסיף שלוש שעות זמניות לתחילת פרק הזמן שנבחר. זהו סוף זמן קריאת שמע בזמנה, ולא סוף זמן העמידה. החמצת הזמן אינה סיבה להפסיק לקרוא שמע: השולחן ערוך מבחין בין הקריאה המאוחרת לבין זמן ברכותיה.

מקורות: משנה ברכות 1:2; שולחן ערוך, אורח חיים 58:1 ו־58:6.

במשנה, חכמים נותנים לתפילת שחרית זמן עד חצות ורבי יהודה עד ארבע שעות. השולחן ערוך פוסק כרבי יהודה: עד סוף השעה הרביעית, שליש היום. למי שאיחר, המקור מבחין בתפילה עד חצות, שכבר אינה בזמנה הראוי. אחרי חצות אין מתפללים שחרית פשוט כרגיל: במקרה של טעות או אונס חלים דיני תשלומין, בצמוד לתפילה הבאה.

מקורות: משנה ברכות 4:1; שולחן ערוך, אורח חיים 89:1 ו־108:1.

חצות הוא נקודת הייחוס לאמצע היום או הלילה. חצות היום מופיע בגבול המאוחר לשחרית ובחישובי מנחה. הוא אינו בהכרח 12:00 בשעון.

היישומון משתמש בנקודת האמצע בין הנץ לשקיעה במישור לחצות היום, ובנקודת האמצע בין השקיעה במישור להנץ הבא לחצות הלילה. אלו מוסכמות המחשבון הזה. אמצע היום ומעבר השמש במרידיאן הם שיטות מתועדות שתוצאותיהן קרובות אך שונות. המעבר הוא חציית קו הצהריים המקומי בידי השמש; נקודת האמצע מחלקת את הזמן שבין ההנץ לשקיעה לשני חלקים שווים.

לחצות הלילה, שולחן ערוך הרב, מהדורה תניינא, א:ח, נותן כלל מפורש אחר: 12 שעות שעון אחרי חצות היום. חשבון זה עשוי להיות שונה מאמצע הלילה שבו משתמש היישומון. כשמשתמשים בחצות כגבול זמן למצווה, יש לברר איזו שיטה נוהגים.

חצות בתפילה: שולחן ערוך, אורח חיים 89:1. חצות הלילה: שולחן ערוך הרב, מהדורה תניינא, 1:8.

השולחן ערוך קובע מנחה גדולה בשש שעות ומחצה וקטנה בתשע שעות ומחצה. אלו שעות זמניות: "חצי שעה" אינו תמיד 30 דקות שעון. המקור מציג את זמן מנחה קטנה כזמן העיקרי; יש מצבים שבהם מתפללים קודם לכן.

למנחה גדולה היישומון מציג חצות ועוד חצי שעה זמנית, חצות ועוד 30 דקות שעון, ו"לחומרא" — המאוחר מבין שניהם. שורות המג״א משתמשות בפרק הזמן של אותה חלופה. מנחה קטנה מסמנת את תחילת הזמן המועדף, ולא גבול לסיום מנחה.

מקור: שולחן ערוך, אורח חיים 233:1.

במשנה, חכמים נותנים למנחה זמן עד הערב ורבי יהודה עד פלג המנחה, שהשולחן ערוך מגדיר כסוף אחת עשרה שעות חסר רבע: 10.75 שעות זמניות. יישום שתי הדעות מחייב עקביות בין מנחה לערבית. ככלל, מי שמקדים את עמידת ערבית מפלג לא יצרף לכך מנחה אחרי אותו פלג; המקור דן גם בחריגים ובשעת הדחק.

פלג הוא גם נקודת ייחוס לקבלת שבת מוקדמת. אין בכך הקדמה אוטומטית של זמן קריאת שמע של ערבית: אם נקראה לפני זמנה, יש לחזור ולקרוא אותה אחר כך.

בלי שניות, היישומון מעגל את פלג הגר״א והמגן אברהם כלפי מטה, לצד הבטוח למי שמשתמש בו כגבול למנחה; לקבלת שבת מוקדמת מפלג זה יש להמתין לדקה הבאה. פלג "חב״ד" מעוגל כלפי מעלה, כמו ב־Chabad.org: לשימוש כגבול למנחה יש לקחת את הדקה הקודמת (אם מוצג 16:56, לסיים עד 16:55). בכל מקרה אפשר להפעיל שניות בהגדרות.

מקורות: משנה ברכות 4:1; שולחן ערוך, אורח חיים 233:1 ו־261:2, בהגהת הרמ״א; 235:1 לקריאת שמע של ערבית.

מוסיפים מחול על הקודש. המשנה ברורה מבקש לסיים את ההדלקה לפני השקיעה, בלי להמתין לרגע האחרון. זמן הדלקת הנרות מקדים את כניסת השבת; הוא אינו השקיעה ואינו צאת השבת.

משך ההקדמה תלוי במנהג המקום. ברירת המחדל היא 18 דקות, ו־40 כשהעיר שנבחרה היא ירושלים; בהגדרות יש אפשרויות נוספות. היישומון מפחית את הדקות האלה מהשקיעה המוצגת, כולל השקיעה המחושבת לאופק נמוך יותר אם הוזן.

מקורות: שבת 35b; שולחן ערוך, אורח חיים 261:2; משנה ברורה 261:23.

ביום טוב שאינו שבת או יום כיפור, יש מצבים שבהם מדליקים בלילה מאש קיימת. במעבר משבת ליום טוב ובלילה השני של יום טוב ממתינים לצאת הכוכבים; אם הלילה הנכנס הוא שבת, יש להדליק לפני השקיעה.

שורת הנרות ביישומון מכסה הדלקות שלפני השקיעה. אם היא אינה מופיעה במעבר מיום קדוש אחד למשנהו, אין פירוש הדבר שאין חיוב הדלקה. היישומון גם אינו מציג "צאת" בין ימים קדושים רצופים.

בין היום ללילה יש זמן ספק, בין השמשות, שאחת הדעות הנידונות בתלמוד מודדת בשלושה רבעי מיל. מתי הוא מתחיל היא אחת המחלוקות הגדולות.

רבנו תם מבחין בין תחילת השקיעה לסופה כדי ליישב את הסוגיות של ארבעה מיל ושלושה רבעי מיל. לפי קריאה זו, ארבעת המיל כוללים שלושה מיל ורבע לפני בין השמשות האחרון. במיל של 18 דקות, ארבעה מיל הם 72. השולחן ערוך מציג את המבנה הזה, אך יישומו במקום ובעונה אחרים דורש גם בחירה בשיטת חישוב.

המשנה ברורה מביא שרבים מהראשונים, ובעקבותיהם הגר״א, מתחילים את בין השמשות כשהשמש נעלמת. אין בכך להפוך את שורות 13.5 עד 18 דקות להיתר כללי להוציא שבת: השורות האלה מחושבות במעלות, והקריטריון לצאת השבת נדון בנפרד.

מקורות: שבת 34b–35a; תוספות, פסחים 94a; שולחן ערוך, אורח חיים 261:2; משנה ברורה 261:20 ו־261:23.

כוכב אחד — עדיין יום; שניים — בין השמשות; שלושה — לילה. רבי יוסי מבהיר שאלו כוכבים בינוניים: לא הגדולים הנראים ביום ולא הקטנים המופיעים רק מאוחר יותר בלילה.

לצאת השבת השולחן ערוך דורש יותר: שלושה כוכבים קטנים הסמוכים זה לזה. ביום מעונן ממתינים עד שלא יישאר ספק.

לצאת השבת והחגים, היישומון משתמש בשמש הנמצאת 8.5° מתחת לאופק. הזווית היא דרך חישוב, ולא מספר שניתן בתלמוד. אין לבלבל בין קריטריון זה לבין שורות מוקדמות יותר של בין השמשות או סוף צום.

בקבוצת חב״ד, הרשימה הראשית מבחינה בין "צאת הכוכבים · חב״ד, כוכבים בינוניים (6°)" לבין "צאת השבת" או "צאת יום טוב · 3 כוכבים קטנים (8.5°)". השורה השנייה מופיעה רק ביום האחרון ברצף של שבת וחגים, לפי ארץ ישראל וחוץ לארץ. ברשימה המלאה זמן הכוכבים הקטנים נשאר זמין בכל יום שבו האירוע מתרחש.

שורת "חב״ד" של 6° הולכת לפי הזווית שמפרסם Chabad.org לשלושה כוכבים בינוניים, כ־24 דקות אחרי השקיעה בארץ ישראל בימי הייחוס. המרות אחרות לכוכבים בינוניים מגיעות ל־5°50′. כוכבים קטנים הם קריטריון אחר ומאוחר יותר: לפי הסידור, הם מופיעים רק לאחר שליש שעה מהשקיעה ה"אמיתית".

מקורות: שבת 35b; שולחן ערוך, אורח חיים 293:2; פסקי הסידור, סדר הכנסת שבת 3.

צומות היום מתחילים בעלות השחר; התזכורת ביישומון משתמשת ב־16.1°. להפסקת האכילה היא מעגלת את הגבול כלפי מטה; שורת עלות השחר בטבלה מעוגלת כלפי מעלה כי היא מציינת התחלה. לאכילה לפני עלות השחר אחרי שינה יש תנאים משלה, המפורטים באורח חיים תקסד:א. תשעה באב כולל גם את הלילה ומתחיל לפני הכניסה לבין השמשות.

ביום כיפור יש להוסיף זמן לפני כניסת היום הקדוש. השקיעה המשמשת נקודת ייחוס בתזכורת אינה הזמן שעד אליו מותר להמשיך לאכול: יש להפסיק קודם, לפי ההוראה והמנהג שנוהגים.

סוף צומות היום קשור לצאת כוכבים בינוניים. שורות הרב טוקצינסקי והרב פיינשטיין ביישומון משתמשות בהתאמה ב־6.5° וב־7.1°. אין להחיל אותן אוטומטית על יום כיפור או על צאת השבת.

תזכורות סוף הצום משתמשות ב־8.5°, גם כשהטבלה מציעה שורות אחרות. בחירה בשורה מוקדמת יותר מחייבת לזהות את המצב ואת ההוראה המתאימה.

מקורות: שולחן ערוך, או״ח 564:1, 562:1, 553:2 ו־608:1.

הספירה מתחילה בליל ט״ז בניסן ונמשכת 49 ימים, בספירת ימים ושבועות. השולחן ערוך ממליץ להמתין לצאת הכוכבים. הקדמת ערבית אינה מקדימה אוטומטית את הספירה.

התזכורת נשלחת ב־8.5° ומודיעה על המספר של הלילה המתחיל. המספר בכותרת מתאים לחלקו היומי של התאריך שנבחר. לכן בצאת הכוכבים התזכורת מודיעה על הספירה הבאה.

מי ששכח לספור בלילה יספור ביום בלי ברכה; לשכחת יום שלם יש השלכות נוספות על הברכות בהמשך. היישומון אינו מתעד אם ספרתם ואינו מכריע במקרה הזה.

מקורות: שולחן ערוך, או״ח 489:1, 489:2, 489:7 ו־489:8.

מידות התלמוד נאמרו למקום ולעונה מסוימים. המשנה ברורה כותב ששלושה רבעי מיל מתאימים לאופק בבל בניסן ובתשרי, כשהיום והלילה שווים, ובארצות צפוניות יותר בין השמשות מתארך מאוד. הגר״א אומר כך גם על עלות השחר: הזמן עד ההנץ אינו שווה בכל אופק ובכל עונה.

לכן יש שתי דרכים להשתמש במספר כמו 72. "דקות קבועות" מוסיף או מפחית 72 דקות שעון בכל מקום. "לפי מעלות" בודק כמה מתחת לאופק נמצאת השמש 72 דקות לפני ההנץ ביום השוויון בירושלים (16.1°), ומוצא את הרגע שבו היא מגיעה לאותו מיקום במקום ובתאריך שלכם. כך המידה עוקבת אחרי אור השמים ולא אחרי השעון.

16.1° ו־19.8° הם ערכים מוכרים בספרות הלוחות שאומצו ביישומון. ההמרה כוללת בחירת ייחוס ועיגול. יום השוויון האסטרונומי והיום שבו בדיוק 12 שעות בין הנץ לשקיעה אינם חופפים, בשל הרדיוס הנראה של השמש ושבירת האור; יש שיטות שפורסמו לפי כל אחת מנקודות הייחוס. זה מסביר חלק מההבדלים הקטנים בין לוחות.

גם שתי מידות הלילה עשויות להחליף סדר: בקווי רוחב מסוימים, "72 דקות קבועות" חל לפני 8.5°. היישומון שומר בשורה הזו על התוספת הקבועה; היא אינה מבטיחה שכבר התקיים הקריטריון של שלושה כוכבים שבו הוא משתמש.

מקורות: משנה ברורה 261:23; ביאור הגר״א, אורח חיים 459:2.

בלי שניות, היישומון מעגל זמני התחלה כלפי מעלה וזמני סיום כלפי מטה. למשל, מנחה קטנה ב־15:33:33 מוצגת כ־15:34; סוף זמן קריאת שמע ב־08:44:59 מוצג כ־08:44. פלג נחשב לגבול למנחה. שורות "חב״ד" הולכות לפי העיגול של Chabad.org כדי להתאים ללוח שלו: עלות השחר כלפי מטה ופלג כלפי מעלה. העיגול הוא מרווח בתצוגה, ואינו מכריע בין הדעות.

התזכורות משתמשות באותן דקות שמרניות. חצות היום וחצות הלילה מוצגים בלי השניות; אין כיוון עיגול אחד המתאים לכל שימוש הלכתי.

ההנץ והשקיעה בפועל תלויים בתוואי השטח, בגובה שלכם ובמצב האטמוספרה, ששום חישוב אינו מכיר במלואם. אין להסתמך על הזמנים עד הרגע האחרון.

המתפלל בחוץ לארץ פונה לארץ ישראל ומכוון את מחשבתו גם לירושלים, למקדש ולקודש הקודשים; בארץ ישראל פונים לירושלים; בירושלים פונים למקדש. הרמ״א מסביר שמכיוון שאנו יושבים במערבה של ארץ ישראל, המנהג להתפלל למזרח. מי שאינו יכול לברר את הכיוונים מכוון את לבו לאביו שבשמים.

בטלפון, מסך המקום מציג את כיוון ירושלים בדרך הקצרה ביותר על פני כדור הארץ עד להר הבית. ביבשות אמריקה הוא מצביע לצפון־מזרח, ולא בדיוק למזרח. יש המעדיפים את הכיוון הקבוע במפה, הקרוב יותר למזרח; במקרה של ספק שאלו את הרב שלכם.

מקורות: שולחן ערוך, אורח חיים 94:1, 94:2 עם הגהת הרמ״א ו־94:3.

הזמנים שייכים לתאריך האזרחי שנבחר ומוצגים באזור הזמן של המקום. התאריך העברי בכותרת מתאים לחלקו היומי של התאריך האזרחי; הוא אינו משתנה בכותרת בצאת הכוכבים. ללילה המתחיל יש להתייחס לתאריך העברי הבא. הלוח מבחין בין ארץ ישראל לחוץ לארץ לפי המדינה של המקום שנבחר.

בקווי רוחב גבוהים, השמש עשויה שלא לזרוח, לא לשקוע או לא להגיע לזווית מסוימת בתאריך נתון. "לא מתרחש" מציין היעדר אירוע אסטרונומי. הוא אינו פוטר מחובה הלכתית: היישומון אינו בוחר כלל חלופי לאזורים האלה.

המרת התאריך משתמשת בלוח האזרחי המקומי. היא אינה מכריעה במחלוקת ההלכתית על קו התאריך הבינלאומי; באזורים הנוגעים לדיון הזה, זיהוי היום ההלכתי דורש הנחיה מיוחדת.